פורסם על ידי: danielwinkler1 | 17/12/2016

הבית ברחוב גריבלדי – סיפור לכידתו של אדולף אייכמן

הבית ברחוב גריבלדי

eichmann1961

סיפור לכידתו של אדולף אייכמן בארגנטינה

מפי ראש המוסד דאז איסר הראל

והבאתו לדין ומשפט במדינת היהודים

הקדמה

 

 הספר 'הבית ברחוב גריבלדי' (Garibaldi) נכתב ע"י איסר הראל (1912-2003), מי שהיה ראש המוסד (1952-1963) בזמן המבצע ללכידתו של צורר היהודים הנאצי, אדולף אייכמן. אייכמן נלכד ב11.5.1960 בארגנטינה, לאחר שחי שם בזהות בדוייה (תחת השם 'ריקרדו קלמנט') והובא למשפט במדינת היהודים. לאחר חקירה ומשפט של כשנתיים (עפ"י 'החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י 1950") הוא נמצא אשם בהיותו חלק פעיל במנגנון ההשמדה הנאצי על ששת מיליוני יהודי אירופה שנרצחו בשיטתיות ולפיכך נגזר עליו עונש מוות. אייכמן הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה 31.5.1962.

 שאלות המחקר:

כיצד הצליח המוסד ללכוד את אדולף אייכמן? באילו דרכים פעל הארגון לאיסוף המודיעין בדבר מקום הימצאו, וכיצד פעלה חוליית החטיפה? מהם הנימוקים שאיפשרו למדינת ישראל לגזור עליו עונש גזר דין מוות בישראל, על אף שמדינת ישראל לא הייתה קיימת בזמן שהתרחשו הפשעים אותם ביצע? על כך, אנסה לענות בחיבור הבא.

eichmann_trial

משפט אייכמן ב"בית העם" (מרכז ז'ראר בכר) בירושלים 1961. אייכמן בתוך כלוב זכוכית חסינת כדורים, על מנת למנוע פגיעה בו מצד יושבי האולם, עד ביצוע גזר הדין.למטה מצד ימין של התמונה: גדעון האוזנר, התובע במשפט מטעם 'מדינת ישראל' נגד אדולף אייכמן.

איסוף מודיעין לפני מבצע

 

רקע על אדולף אייכמן:

אדולף אייכמן (נולד ב-1906 עד תלייתו בכלא רמלה 31.5.1962, בגיל 56) היה קצין נאצי בדרגת סגן-אלוף ב-SS (ארגון המודיעין וההגנה הרשמי של המפלגה הנאצית). אייכמן היה שותף בישיבת המפלגה הנאצית בדבר הדרכים למימוש 'הפתרון הסופי'  ל"בעיית היהודים" באירופה. הועידה אשר כללה 14 נציגים של המשטר בדרג הביצועי-מנהלי, התקיימה באופן סודי ונערכה בוילה שבפרבר ואנזהה (Wannsee), ליד עיר הבירה ברלין בתאריך 20.1.1942. השמדת יהודים התבצעה עוד קודם לכן, עם תחילת מבצע 'ברברוסה' (הפלישה הנאצית לברית-המועצות ב 22.6.1941), ע"י קלגסי 'קבוצות המשימה' (Einsatzgruppen), של המפלגה הנאצית (תומכים סאדיסטיים של האידיאולוגיה הנאצית ומוצאים להורג של יהודים,צוענים ופקידים סובייטים  בשטחים שגרמניה הנאצית כבשה). הרציחות בוצעו ב-2 שיטות עיקריות:  בבורות הריגה אוב דחיסת יהודים לתא אחורי במשאיות כאשר אגזוז הפליטה הופנה  כלפי התא האחורי. בועידת ואנזה הושם דגש מימוש בפועל של שיטת-רצח יעילה ואפקטיבית יותר: מחנות השמדה (שימוש בגז ציקלוןB בתאי "המקלחת" אליו הוכנסו יהודים בלא ידיעה שהמוות בייסורים צפוי להם). בישיבה הוצגו כמות היהודים שחיים באירופה (11,000,000) ומטרתה הייתה לדון ולתאם את דרכי הביצוע של הפתרון הסופי.  אדולף אייכמן, דרך אגב,  הוא זה שניהל את פרוטוקול הישיבה.

אדולף אייכמן הצטרף למפלגה הנאצית כבר בשנת 1932 (שנה לפני עליית היטלר לשלטון בגרמניה), בהיותו בן 26. בשנת 1938, שש שנים אח"כ כבר זכה לקידום בדרגה ועבר למדור "לענייני יהודים" (תפקידו של אייכמן היה לפעול למען הגירה כפויה של יהודים משטחי גרמניה. בשלב זה לא דובר בגרמניה על רצח-עם, אך השנאה ליהודים הייתה יוקדת בשל אנטישמיות והסתה ארוכת-שנים). אייכמן אפילו ביקר בחיפה בשנת 1937 למשך 6 שעות ויצא לסיור ב'מושבה הגרמנית' אך לא אושר לו להמשיך לבקר בארץ ישראל, כיוון ששלטונות המנדט הבריטי אסרו עליו זאת. בעקבות המסע לארץ-ישראל גמלה בליבו ההבנה שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל איננה רצויה לרייך השלישי. בהיותו "ראש המחלקה היהודית" בשנת 1938 פעל לערעור הבסיס הכלכלי של היהודים בשטחי גרמניה ואוסטריה שסופחה אליה (החרמת רכוש וכספים), הפחדת יהודים ע"י שימוש בטרור ובאלימות, והשתלטות על מוסדות יהודיים באירופה ואילוץ מנהיגיהם לשתף פעולה עם הרייך השלישי. כבר בדצמבר 1938 מונה כראש המחלקה לענייני יהודים בשירות המשטרה החשאית הגרמנית-נאצית (הגאסטפו), ביחידה העונה לשם: Referat IV B4. עם תחילת מלחמת העולם השנייה עם הפלישה הנאצית לפולין (1.9.1939), היחידה הקימה שלוחות בערים ברחבי אירופה הכבושה ופעלו להקמת גטאות לריכוז היהודים בהם, עידוד הגירה מאירופה לשאר העולם (העולם לא הסכים לקבל פליטים יהודים), והחרמת רכוש וכספים. בקיץ 1941 כבר החלו ניסויי המוניים להמתת בני אדם תוך שימוש בגז (אייכמן ביקר עם רודולף הס, מזכירו האישי של אדולף היטלר, במחנה אושוויץ, והם דנו בהיבטים הטכניים-יבשים של שימוש בגז על מנת לרצוח בני אדם). בתקופה הזו כבר הוחלט להפסיק עם גירוש יהודים מפולין, אלא יש ל"בעיית היהודים" רק פתרון אחד: השמדה.

jews_massacre

איסוף מודיעין ומציאת עקבותיו של 'ריקרדו קלמנט': 

עם סיום מלחמת העולם השנייה ב8.5.1945 , בה מצאו את מותם כ-65 מליוני בנים אדם (!), בהם 6,000,000 יהודים מבני עמנו, אשר נרצחו בשיטתיות מפלצתית בידי מכונת ההשמדה הנאצית, הועמדו ראשי השלטון הנאצי בפני משפט שנוהל ע"י המעצמות המנצחות (ארה"ב, בריטניה וברית המועצות וכן צרפת). משפטים אלו נקראו: 'משפטי נירנברג', על שם העיירה בגרמניה שכעשר שנים קודם לכן (1935) נחקקו בה 'חוקי נירנברג' (חוקי גזע אנטישמיים שקבעו מיהו אזרח גרמני ארי טהור ושלל את האזרחות של היהודים שלא נחשבו ארים, אלא מגזע נחות עפ"י ההשקפה הנאצית). במסגרת 'משפטי נירנרג' נגזר על ראשי המשטר הנאצי עונש-מוות בתלייה, בהם: הרמן גרינג (מפקד חיל האוויר הגרמני וסגנו של אדולף היטלר), יואכים פון ריברטרופ (שר החוץ), יוליוס שטרייכר (עורך העיתון 'דר שטורמר' של המפלגה הנאצית, ותשעה נוספים). אדולף אייכמן, על כל פנים, הצליח לחמוק תחת הרדאר ולא להתגלות בזמן המשפטים, והגיע, תוך כדי עזרה מצד חברים נאצים ליבשת דרום אמריקה, למדינת ארגנטינה, שם אימץ זהות חדשה: ריקרדו קלמנט. בשנת 1953 הצטרפה אליו משפחתו ושם השתקעו בפרבר מרוחק של העיר בואנוס איירס (סן פרננדו) ושכר בית ברחוב גאריבאלדי (Garibaldi), ראה שרטוט להלן. מעניין לדעת שקצה החוט שהוביל לחשיפת אדולף אייכמן, היה שבנו המשיך להשתמש בשם המשפחה 'אייכמן' ולא שינה את שמו ל'קלמנט'.

איסר הראל, מפקד המוסד באותה עת, שלח את צבי אהרוני, יליד גרמניה (דובר השפה הגרמנית כשפת אם מטבע הדברים) לשליחות בארגנטינה על מנת להתחקות אחר עקבותיו של אדולף אייכמן. הידיעות הצביעו על כך שאייכמן נמלט לארגנטינה בשנת 1950 וכי הוא מתגורר בבואנוס איירס ברחוב צ'אקבוקו מס' 4261. מקור המידע היה פריץ בוואר (1903-1968 Fritz Bauer), משפטן יהודי, והתובע-הכללי של מדינת הסן (Hessen) במערב גרמניה (המחוז של העיר פרנקפורט). בוואר העביר את המידע למדינת ישראל כי חשש שאם יעביר את המידע למדינת גרמניה- המערבית או לארה"ב יכול לקרות מצב שהמידע יזלוג החוצה ואייכמן יגלה שעוקבים אחריו וינסה לברוח שוב למקום לא נודע. המידע הגיע למוסד ושם התחילו באיסוף חומר מודיעיני ותכנון ראשוני ללכידת אדולף אייכמן והבאתו לדין במדינת ישראל, מתוקף 'החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם 1950'. בשלב זה נשלחה חוליית איסוף מודיעיני להתחקות אחר שגרת-יומו של אדולף אייכמן בארגנטינה. אייכמן צולם במצלמה נסתרת ע"י סייען שנשלח מטעם המוסד. הסייען קיבל כיסוי כקבלן שמעוניין לרכוש מגרשים לבניה באזור ועומד להתקין תשתיות של מים וביוב לאזור. תמונתו של אייכמן ב1960 בארגנטינה הושוותה לתצלום מהתקופה בה לבש מדי S.S רשמיים בתקופת המשטר הנאצי, כעשרים שנים קודם לכן (ראה תמונה להלן). המעגל סביב אדולף אייכמן נסגר, וכעת נותר רק לתכנן את פרטיו המדוקדקים להביאו ארצה למשפט. על כך, בפרק הבא.

log_book

דף מיומן המבצע, בו תועד אייכמן לראשונה, בצילום סמוי. את היומן כתב מפקד המבצע, רפי איתן (יליד 1926), מי שהיה חבר כנסת במפלגת 'גיל' (הגמלאים) שזכתה להישג מפתיע בבחירות 2006 (7 מנדטים). ביומן ניתן לקרוא עדות של התצפיתן השייך לחוליית האיסוף המודיעיני מיום 2.4.1960 וביום למחרת.

    ניהול המבצע 

 

ניהול המבצע לחטיפת אייכמן בארגנטינה והבאתו לדין במדינת ישראל הוטלה על המוסד בפיקודו של איסר הראל. לאחר קבלת הדו"ח של צבי אהרוני שהיה אחראי על איסוף המודיעין המקדים לגבי זיהויו הוודאי של אדולף אייכמן החי בזהות בדויה תחת השם 'ריקרדו קלמנט' בארגנטינה, הוטל על רפי איתן (יליד 1926. ח"כ לשעבר בסיעת הגמאלים בכנסת ה-17, בין השנים 2006-2009), ראש היחידה המבצעית בשירות הבטחון הכללי, לתכנן צוות משימה ללכידתו של אייכמן. רפי איתן קיבל את המשימה מידיו של עמוס מנור 1918-2007  (ראש השב"כ בין השנים 1953-1963). רפי איתן לקח על עצמו לבחור את האנשים הטובים ביותר למשימה: אברהם שלום (1928-2014, ראש השב"כ 1980-1986, זכור מהסרט 'שומרי הסף' 2012), לוחם המוסד צבי מלחין (1927-2005) שהיה בעל כושר פיזי מעולה והיה עתיד להתנפל על אייכמן (בין השאר התמחה באיפור ובנושאים טכניים שונים), משה תבור (1917-2006) בעל "ידי זהב" טכניים ופותח כל מנעול, יעקב גת (איש מבצעים מנוסה), וכן צבי אהרוני (מפקד המשימה לאיסוף מודיעין-מקדים על מקום הימצאו של אדולף אייכמן) על מנת שיוכל לזהות את אדולף אייכמן בוודאות גמורה עם חטיפתו. חברי משימה נוספים היו "י" (בעל חזות דומה לאדולף אייכמן ויוכל לשמש ככפיל במקרה וידרש לכך צורך מבצעי), וכן "א" שיש לו ידידים רבים בארגנטינה ויוכל להפעיל את קשריו שם. לכוח המשימה הצטרף רופא שיוכל להרדים את אייכמן עם חטיפתו ולתת עזרה רפואית לצוות במקרה שדבר כזה יידרש. על פי התוכנית המבצעית שנרקמה יצאה משלחת ישראלית לארגנטינה לחגיגות יום העצמאות ה-150 (בתאריך 25.5.1810 מלך ספרד פרננדו השביעי איבד את השליטה על ארגנטינה ותושבי הארץ הכריזו על עצמאות). בין אנשי המשלחת הישראלית הוסוו גם אנשי שב"כ ומוסד בכיסוי של חברי צוות אל-על. אנשי כוח החטיפה הגיעו לארגנטינה עוד קודם לכן, טיפין-טיפין, בתור נוסעים בודדים בטיסות אזרחיות רגילות של חברות תעופה שונות.

ב-26.4.1960 הגיע כוח המשימה לסיור ראשון בשכונה בה התגורר אדולף אייכמן עם משפחתו. חוליית התצפית התמקמה סמוך לסוללת העפר של מסילת הרכבת כאשר היא צופה צפונה על בית אדולף אייכמן אשר נמצא מעבר לתעלת המים, ברחוב גריבלדי. מעקב אחר יומן התצפית הראה כי אייכמן נוסע לעבודה אשר נמצאת בקרבת הבית וחוזר מידי יום בשעה 19:30 באוטובוס ועושה את דרכו ברגל מהתחנה אל ביתו. התצפיות הראו כי לפני הכניסה לביתו, הוא נוהג לערוך סיבוב מסביב לבית, כנראה כאמצעי זהירות. הוחלט כי הדרך לחטוף אותו היא בחסות החשיכה, כאשר הוא לבדו בדרך ברגל מתחנת האוטובוס חזרה לביתו, ובמקרה של טעות בזיהוי ניתן יהיה לשחררו מבלי להסתבך. כמו כן, הוחלט כי כדאי לבצע את החטיפה באחד מימות השבוע ולא בסוף השבוע (אשר משפחתו מטבע הדברים תחכה לו בדריכות לארוחת הערב המשפחתית). לאחר השתלטות עליו הוחלט כי יהיה להבריחו לבית שהוכן מבעוד מועד ברובע עשיר של בואנוס איירס. תוכננו נתיבי הנסיעה באזורים בהם אין עומסי תנועה בשעה הביצוע ושלא עשויים לעורר בעיות מיוחדות. כל הפעולה בוצעה תוך שימוש בתיעוד זר (ולעתים גם רשיונות מזויפים), עם מכוניות שכורות אשר נשאו מספרים שמידי פעם הוחלפו עפ"י הצורך המבצעי (כדי שאייכמן ואחרים לא יבחינו בכך שעוקבים אחריו).

חטיפת אייכמן:

במבצע החטיפה לקחו חלק 2 מכוניות: מכונית אחת חנתה מול נתיב הליכתו של אייכמן, עם אורות גבוהים, על מנת לסנוור את אייכמן כדי שלא יראה את מכונית החוטפים. המכונית השנייה, עם מכסה מנוע מורם, חנתה עם הפנים לכיוון הבית ברחוב גריבלדי. במכונית החטיפה ישבו רפי איתן (מפקד), צבי אהרוני (נהג), משה תבור וצבי מלחין (בעלי כושר פיסי חזק). במכונית המסנוורת, אשר שימשה ליווי ועתודה ישבו אברהם שלום (נהג), יעקב גת, והרופא של הפעולה. אייכמן הגיע בכ-35 דקות איחור מהנוהג הקבוע שלו לחזור (הגיע ב20:05 ולא ב19:30). ידו הייתה טמונה בכיס והיה חשש שהוא מחזיק שם אקדח. משה תבור וצבי מלחין הצליחו להשתלט עליו ולגרור אותו לרכב. בזמן ההשתלטות על אייכמן נפלו משקפיו ונשארו בשטח. הוחלט לא לחזור לזירת האירוע מתוך הנחה שהם נפלו בין השיחים וההערכה הייתה שבני משפחתו לא יפנו מיד למשטרה, אלא יבררו בין ידידים האם אייכמן נשאר שעות נוספות בעבודה, או החליט לבקר חברים. כך אכן אירע – כאשר בני משפחת אייכמן החלו לחשוש שאכן מדובר בחטיפה, הצוות המבצעי, כולל אדולף אייכמן,  כבר היה בדרכו למדינת ישראל.

scheme

תרשים אזור הבית ברחוב גריבלדי, למימוש ביצוע החטיפה ע"י החוליה המבצעת.ניתן להבחין כי מדרום לשכונה עובר תוואי פסי רכבת, בסמוך אליו התמקמה חוליית התצפית בלילה. המרחק אותו עשה אדולף אייכמן ברגל מתחנת האוטובוס לביתו עומד על כ-100מ', באותו אזור בוצעה החטיפה בפועל.

orginal_scheme

התרשים המקורי של אזור סביבת ביתו של אדולף אייכמן ברחוב גריבלדי (מתוך אתר 'המוסד').

        סיכום ומסקנות

 

 הספר 'הבית ברחוב גריבלדי' אשר מתאר את סיפור לכידת אדולף אייכמן בארנטינה, מפי ראש המוסד איסר הראל, מביא עדויות ממקור ראשון מידי מי שפיקד על המבצע במאי 1960.

משפט אייכמן התנהל במדינת ישראל, מדינת העם היהודי, על אף שהיא לא הייתה עדיין קיימת בזמן שהפשעים אותם ביצע אייכמן קרו. סנגורו של אייכמן, רוברט סרציוס (1894-1983, עורך-דין גרמני) טען כי השופטים הם יהודים ולכן יש חשש שלא אובייקטיביים במשפט, כי המשפט אינו הוגן כלל כי אייכמן נחטף מביתו בארגנטינה ולא נשפט שם, כי העבירות שנוגעות לאייכמן בוצעו מחוץ לשטחי מדינת ישראל ולכן אין למדינת ישראל הזכות לשפוט אותו וכי אייכמן היה רק 'בורג' במערכת ההשמדה הנאצית (דרגת סא"ל ולא יותר זה) ולא יכל היה להתנגד לפקודת מפורשות של המדינה הגרמנית (אשר היו 'חוקיות' על פי האידיאולוגיה של השלטון הנאצי). מעניין לציין כי רוברט סרווציוס דרש 30,000 שכר טרחה עבור עבודת הסנגוריה לטובת אייכמן, וכיוון שאייכמן לא יכול היה לשלם זאת, מדינת ישראל היא עצמה זו ששלמה את שכר עבודתו (אף יהודי לא הסכים כמובן להגן על הצורר הנאצי). בית המשפט דחה את טענותיו של סנגורו של אייכמן כיוון שמשפט פלילי הוא בהגדרה עשיית צדק, בדומה ל'משפטי נירנברג' בהן בעלות הברית שפטו את בכירי המנגנון הנאצי עם סיום המלחמה (אייכמן אמור היה גם להשפט אבל הוא הצליח להתחבר ולהיעלם). מדינת ישראל אכן לא הייתה קיימת בזמן ביצוע הפשעים הנאציים, אך התוכנית להשמדת העם היהודי כוונה גם כלפי היהודים שחיו באותה עת בארץ ישראל. אייכמן ביצע פשעים שדגל שחור משחור מתנוסס עליהם ולא יכל היה לטעון כי היה רק "בורג קטן". בשנת 1944, כאשר השלטון ההונגרי בראשות מיקלוש הורטי (בעל ברית של היטלר) ראה כי המלחמה אבודה ושאף להסכם שלום עם בעלות הברית (ברית המועצות, ארה"ב, האימפריה הבריטית), ניסה היטלר לשכנע את הורטי להשאר תחת חסות 'מדינות הציר' (גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, האימפריה היפנית, בולגריה, רומניה, פינלנד, קרואטיה, סלובקיה וכן הונגריה). הורטי התנה את הישארותו תחת 'מדינות הציר' בכמה תנאים. אחד התנאים היה מתן היתר ל-3000 משפחות יהודיות לעזוב את בודפשט (בירת הונגריה) לשוויץ הניטרלית (ובכך להינצל ממוות וודאי במחנות ההשמדה). היטלר, דרך אגב, הסכים לכך. הידיעה הועברה גם לאדולף אייכמן. אייכמן היה נסער מאוד מהידיעה ואף חשש ש-3000 אלפי המשפחות היהודיות עלולות להגיע לארץ-ישראל ולהוות שם "תא לצמיחה מחודשת של העם היהודי".  אייכמן נתן הוראה לגירוש היהודים למחנה אושוויץ-בירקנאו בקצב מהיר יותר, כדי שעד להסדרת הויזות לשווייץ, לא ישארו כלל 3000 משפחות יהודית, אלא יומתו בגז ציקלוןB וגופתיהן ישרפו במשרפות מחנה ההשמדה. אדולף אייכמן אכן לא היה הבכיר ביותר במנגנון ההשמדה הנאצי, אולם השופטים (משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי וד"ר יצחק רווה) קבעו כי אין זה גורע מתפקידו ומאחריותו למאורעות רצח העם היהודי בשואה. אייכמן ביקש חנינה, וכך גם משפחתו. כמה אנשי-רוח ישראלים ויהודיים, בהם פרופ' מרטין בובר, והפילוסוף פרופ' נתן רוטנשטרייך טענו כי הוצאתו להורג 'תמעיט' את גודל השואה, כיוון שהעם היהודי יהפוך בעצמו לתליין וזה יהיה "נשק מוסרי" בידי שונאי-ישראל. נשיא המדינה, יצחק בן-צבי (1884-1963) סירב למתן החנינה. בלילה שבין ה-31 במאי לבין ה-1 ביוני 1962, הוצא אדולף אייכמן להורג בתלייה, בכלא רמלה (כיום 'כלא איילון'). גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים התיכון, מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. ימח שמו וזכרו.

הספר מלמד רבות על העולם שמאחורי עבודת המודיעין: כיצד מתכננים מבצע? באילו גורמים עליך להתחשב? כיצד פועלת עבודת המטה של ארגון גורמים שונים על מנת להביא תמונת מודיעין איכותית? וכיצד מוציאים לפועל מבצע הלכה למעשה. הספר מתאר את אחד המבצעים הלגיטמיים ביותר של מדינת העם היהודי: עשיית דין-צדק בצורר הנאצי, אדולף אייכמן, אשר היה חלק פעיל במנגנון ההשמדה אשר הביא לרצח של יהודים רבים באירופה בזמן השואה. הספר כתוב בצורה מרתקת וניתן למצוא על המבצע הזה מידע רב ברשת האינטרנט.

        רשימת מקורות

 

 הבית ברחוב גריבלדי / איסר הראל. הוצאת זמורה-ביתן 1990 (הוצאה ראשונה 1975).

ויקיפדיה: 'אדולף אייכמן', 'איסר הראל', 'לכידת אדולף אייכמן'.

יו-טיוב: עדויות ממשפט אייכמן. ארכיון המדינה.

אתר 'שירות הבטחון הכללי': 'המבצע ללכידת אייכמן'

עיתון 'הארץ': '50 שנה לחטיפת אייכמן. ארבעה מהשותפים למבצע זוכרים כל פרט מהימים ההם' / אבנר אברהמי. 7.5.2010.

מודעות פרסומת

יש לך משהו חכם להגיד? קדימה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות