פורסם על ידי: danielwinkler1 | 15/04/2012

בחזרה מטואיצ'י – סיפור שהיה

 / יוסי גינסברג. זמורה ביתן. ת"א 1985.

סיפורו האישי של יוסי גינסברג, צעיר מרמת-גן שיצא לטייל בדרום אמריקה ופגש 2 מוצ'ילרים נוספים: מרכוס משוויץ וקווין האמריקאי, איתם החליט לצאת לג'ונגלים בבוליביה בלווית קרל הגיאולוג. בשלב מסויים מחליטים יוסי וקווין לצאת לבדם לטיול עצמאי עם רפסודה על נהר הטואיצ'י, ומאבדים אחד את השני כבר בתחילת הדרך. יוסי מוצא את עצמו לבד במשך שלושה שבועות בגו'נגלים: נאבק ברעב, במחלות, בנחשים, נמרים ובנמלים טורפות.. סיפור מדהים וכתוב בצורה שלא תשאיר אתכם אדישים!

"קווין.. קווין! הרפסודה זזה קווין!. אני ממשיך להחליק באיטיות. קווין רץ לעברי במהירות "זרוק אלי את הנעליים, מהר!" אני מציית לו אוטומאטית ומשליך בכוח את נעליו. הן נוחתות על הגדה הסלעית בחבטה עמומה. הרפסודה כמעט משתחררת. היא יורדת לכיוון המפל. אני רועד כולי, מביט אל קווין באימה. "אתה עוזב אותי, קווין!" אני צועק.

"אחוז בכל הכוח יוסי! אל תרפה מרצועות העור, לא חשוב מה קורה. אל תרפה!.. הרפסודה יורדת מן הסלע היישר למפל. היא נעה אנכית. אני אוחז בכל כוחי ברצועות העור.. הנהר מתעקל.. ואני מנצל את ההזדמנות וקופץ אל עבר הגדה.. אני נוחת במים קרוב לחוף וראה זה פלא – חול מתחת רגלי, אני עומד! אינני מאמין. אני עומד על קרקע יציבה. אני בחיים!

אני חושב על קווין. הוא וודאי ימצא אותי. ראיתי אותו רץ לכיוון שלי. ודאי יגיע היום או לכל המאוחר מחר. כן, יהיה בסדר אני בטוח. [ע"מ177].

הרעב החל לענות אותי.. בתרמיל לא מצאתי שום דבר אכיל.. הבחנתי שהנהר השתנה. הזרם נעשה מהיר יותר ופני המים גבהו. מי הגשמים הרבים חוללו זאת. בדרכי חזרה אל מקום התרמיל ראיתי מעט פירות צהובים מוטלים על הגדה. הרמתי אותם. הם היו רקובים. אך מצאתי בינהם פרי קשה וטרי. מיהרתי לטעום. הוא היה טעים להפליא. הבטתי למעלה וזיהיתי בנקל את מקור הפרי. בקצה הצוק גדל עץ עמוס שזיפי בר צהובים. יש מי שדואג לי, חלפה שוב מחשבה במוחי.

חיפשתי דרך להגיע למעלה ומאתי מקום, שבו יורדים במים מן ההרים אל הנהר.. טיפסתי בזריזות ובתוך דקות אחדות ראיתי את העץ עמוס הפרי. מאמץ קטן נוסף, ואני שם. כך חשבתי. פסעתי עוד פסיעה ופתאום… נחש! צבעו היה ירוק והוא הזדקר מולי, כעשרים סנטימטרים מרגלי. הוא היה קטן ודק, אך זיהיתי אותו מיד. זהו נחש הלורה הקטלני.. עמדתי קפוא על מוקמי. הנחש לא זז. רק לשונו נעה בתוך פיו ומחצית גופו העליונה זקורה. פחדתי לזוז. תחושות הייאוש והפחד בקרבי הפכו לרגשי זעם ושנאה. פסעתי בזהירות צער אחד לאחור, הרמתי אבן ענקית והטחתי אותה בנחש. האבן פגעה בו והתגלגלה למטה. הוא נתעוות כולו, התפתל וגופו התעבה כאילו נוצרו בו קשרים. נטלתי אבן שטוחה וצרה. התכופפתי והתחלתי מכה בו בזעם, מרים ומוריד את האבן בחוזקה על ראשו, עד שניתק מן הגוף. הגוף זע קצת ונדם. רעדתי. ידעתי שאילו הכיש אותי, הייתי מת." [181]

אני מניח שרבים מכם טיילו בדרום אמריקה, והיו גם בגו'נגלים [במיוחד רורהנבאקה אשר בבוליביה]. הספר הזה יעלה בכם זכרונות טובים..מומלץ!

 

מודעות פרסומת

יש לך משהו חכם להגיד? קדימה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: